דף הבית >> החנות של טפר >> יוסף בכלוב האווזים
שם המוצר/פריט:יוסף בכלוב האווזים
מחיר מחירון:₪78.00
המחיר שלנו:₪58.00
מע"מ:כולל מע"מ
דמי משלוח:₪0.00
(קיימת אפשרות לאיסוף עצמי ללא תשלום נוסף)
סה"כ המחיר:₪58.00
תקופת אחריות:0

הוסף לסל 


מידע נוסף
יוסי וירז'נסקי: יוסף בכלוב האווזים

הופיע: ספטמבר 2020
דאנאקוד: 425-86


"במצב זה של חוסר עניין סופני מה כבר נשאר לילד עם נתונים כמו שלי? רק לחפש אקשן, גירויים חיצוניים, כדי שאוכל לעבור את היום האפרורי בבית פועלים קשי יום, בשנות החמישים, בשכונה קטנה ברמת גן העייפה."

"יש קשר הדוק בין הלם הקרב ממלחמת יום הכיפורים לסיפור הסמים שלי, ולקח לי ולהרבה פסיכיאטרים זמן להבין זאת. כשהייתי ב'פטריארך' בספרד, מדי פעם שכבתי במיטתי וחשבתי איך לעזאזל נפלתי לסמים ועדיין לא הצלחתי להבין איך, או יותר נכון למה, כי הגיונית היה לי הכול ‑ אישה יפה, ילדים יפים, בית, הרבה הצעות לסרטים ‑ ופתאום, לקחת הכול ולזרוק לפח, למה, איך, מה קרה?... עשרים ושש שנים אבודות (1973‑1999), כואבות, הזויות, עד שקיבלנו כותרת לכאוס של חיינו. עצם ההגדרה היתה תחילת התהליך."



הנושאים שיוסי בחר לכתוב עליהם כחלק מתהליך ההחלמה שלו, לאחר שהוכר כהלום קרב, הם רק רסיסים מתוך מהלך חייו הסוערים והעשירים.
פרסום הספר הזה הוא קיום הבטחה שלי ליוסי אהובי.
שמרית אור וירז'נסקי

יוסי וירז'נסקי (1942‑2020) – חולם, לוחם, שחקן, שתקן, היה ילד סקרן והרפתקן שחיפש דרכים לא מקובלות להעשיר את עולמו הפנימי בתקופה של ערב הקמת המדינה.
 
 


קייפטאון, דרום אפריקה, 2002.
עיר יפה קייפטאון. מקום מפגש רומנטי לשני אוקיינוסים. מאכלי ים נפלאים, פירות לא מן העולם הזה, באלאדים, טעם של פעם, והכול בחצי חינם. אבל לא באתי הנה לבלות. שמרית שלי צריכה לעבור השתלת כליה, ואני על תקן מלווה.
אנחנו חיים יחד עשרים ותשע שנים ועוד אוהבים, זה נעים ואכפתי (חמסה, חמסה, טפו טפו). אבל הלילה היינו שנינו מאוד לא רגועים. כל אחד לעצמו ושנינו ביחד. רגעים של בדידות ביחד הזה.
בוקר. העיר שרויה בתוך ענן. נתנו לנו להיות ביחד יום אחד לפני הניתוח. לא ידענו מה לעשות קודם, איך להכניס את החיים ליום אחד ממצה. נסענו במונית לחוף הים, לנמל, מקום יפהפה עם המון מסעדות טובות. ישבנו לאכול במסעדה סינית, התפריט מצא חן בעינינו, גם המלצרים גמגמו קצת אנגלית. אכלנו לובסטר ושרימפס, ומרק נהדר עם כוס יין אדום והעולם נראה אחרת. אחר כך קנינו לשמרית חלוק ונעלי בית ונסענו למלון הנהדר לנוח ‑ ומשם לבית החולים.
למחרת הודיעו לי ששמרית יצאה מהניתוח; הכול בסדר, בוא תראה אותה. דרך חלון הזכוכית בחדר ההתאוששות ראיתי אישה יפה, אדומת שיער, שוכבת בסוטול שלה עם עצמה. הצצתי כשתי דקות ונסעתי למלון. עוד יום עבר לו ועברנו את פסגת הקושי. מחר יום חדש.
בערב יצאתי לאכול עם אשתו של אחד המנותחים, ישבנו וגלגלנו שיחה. התברר שגם היא היתה ילדה מוכה, כמוני. מאז מותה של אמי ז"ל הותרו חרצובות לשוני ואין לי שום בעיה להיחשף. אני בכלל מרשה לעצמי לכתוב חופשי על ילדותי העשוקה. לאבי אני לא עושה חשבון. אכלתי הרבה מרורים ממנו, כלומר שִיט. את מרבית צרותי בשנות ילדותי אני משייך לאבי שעבד קשה, זמן לא היה לו, ראש לא היה לו, והוא גם לא כל כך אהב ילדים. הילדים הגיעו לעולם במקרה, אין ברירה, צריך להאכיל אותם ותו לא. בעקבות השיחה גמלה בלבי ההחלטה לפרסם את מה שאני כותב. כדי לכתוב הכול אני צריך לכתוב בין עשרה לעשרים ספרים, וכרגע מדובר בספר אחד יחיד. זאת לא נקמה או משהו כזה, אלא סגירת חשבון ומעגל. והדבר החשוב לי ביותר בכתיבה הוא תחילת הפרויקט, המשכו וסיומו. מין מבחן לעצמי שבו אני הוא השופט.