| מידע נוסף |
דביר קריב: יצחק - רצח רבין: הסיפור שלא סופר
הופיע: ספטמבר 2015
דאנאקוד: 425-51
על כיסא קטן הוא ישב. שותק ומחייך. עדיין לבש את הטי־שרט הכחולה, "מחוּפשׂ לשמאלני," כפי שאמר בהמשך חקירתו. צריבת מבטו לעברי השאירה בי צלקת שרק לאחר שנים רבות הגלידה.
[...]
"רוצה קפה?" שאלתי. הרוצח, שהיה אזוק, השיב בחיוב וחייך... עמדתי מולו והקפה בידי, והוא זורח. צוחק. אמר תודה ולגם בחיוך גדול.
"פחדת?" שאלתי אותו, בעודי נאחז במשקוף הדלת.
"פחדתי מאוד," ענה בטון רציני. הופתעתי. הרוצח שתק שניות ספורות והמשיך בחיוך ציני: "כן, פחדתי מאוד... פחדתי מאוד לא להצליח!"
הוא לגם מהקפה ופרץ בצחוק. מי היה מאמין שהוא יצחק?
"לא הבנת את שאלתי," אמרתי. "האם לא פחדת למות?"
"זה לא רלוונטי אם אני חי או מת!" ענה הרוצח.
דביר קריב, עובד החטיבה המודיעינית להגנת הדמוקרטיה בשב"כ היה הראשון ששוחח עם רוצח ראש הממשלה במתקן השב"כ בליל הרצח. "יצחק" הוא סיפורו האישי, המרתק והמצמרר, שבו הוא מתמודד באומץ רב עם שאלות קשות, לאומיות ואישיות. זהו ספר שייקרא בנשימה עצורה על ידי כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה ללִבו ומתפלל שהלילה הנורא ההוא יהיה אירוע חד־פעמי בתולדות מדינת ישראל.
"בלילה ההוא, אחרי שצחוקו של הרוצח והברק בעיניו הִכו בעוצמה, נראה היה שהכול כאן נרצח. שנים ארוכות חלפו עד שהגיעו ההכרה וההפנמה שגם בתוך סערתו והֵדו של הכישלון יש בסיפור הנורא שקרה גם ניצחון, אישי ולאומי, שעוד לא אבדה תקוותנו.
כתיבת הסיפור קשה אך הכרחית. כמי שעמד שם, ראה את הניצוץ שבעיניו ונצרב, חשתי שזו חובתי. התחלתי והפסקתי וחוזר חלילה פעמים רבות מאז האסון הלאומי שפקד את כולנו. הייתי מריץ מחשבות וטקסטים ומפסיק; לעתים אף הייתי שבוי בידי הזיכרונות שלא הרפו, בבוקר, בצהריים, בלילה, בעיקר בלילה."
|
|
|
|